החלטה בתיק ה"פ 20401-12-12

1. לפניי בקשה למתן סעדיים זמניים עד למתן פסק הדין בתובענה העיקרית אותה הגישו המבקשים בדרך של המרצת פתיחה.

2. המבקש 1, מר נועם בלום, הינו חוקר חקלאי, יזם בתחום החקלאות, והוא בעל מניות במבקשת 2. בתחילת שנות התשעים הקימו המבקשים חווה לגידולי צבר באזור הסמוך לערים דימונה וירוחם. עסקי המבקשים נקלעו לקשיים כלכליים ניכרים, ובמרוצת השנים הוגשו נגד המבקשים תביעות משפטיות ונפתחו נגדם תיקי הוצאה לפועל רבים. היקף החובות של המבקשים לנושים השונים עומד על מיליוני שקלים. שניים מבין הנושים ביקשו להכריז על המבקש כעל פושט רגל.

3. המבקשים אינם כופרים בחובותיהם כלפי הנושים השונים. אלא שלטענתם, הקשיים הכלכליים אליהם נקלעו והחובות הרבים אותם הם חייבים, נובעים מהתנהלותן של מדינת ישראל ועיריית דימונה כלפיהם. בגין התנהלות זו הגישו המבקשים תביעה כספית נגד שתיים אלה, ותביעה זו נדונה בבית משפט זה, בפני חברי כב' השופט יעקב צבן (ת.א.6166/04). תביעת המבקשים התקבלה, וכנגד פסק הדין שניתן בבית משפט זה הוגשו שלושה ערעורים לבית המשפט העליון. בחודש אוגוסט האחרון ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון, במסגרתו התקבל, בצורה חלקית הערעור שהמדינה ועיריית דימונה הגישו, וערעורם של המבקשים נדחה. תוצאת פסק הדין הייתה, שמדינת ישראל ועיריית דימונה חויבו לשלם למבקשים פיצוי בסך 2,322,181 ש"ח כשיעורו ביום 1.1.2001 (ע"א 8500/06; ע"א 8664/06; ע"א 9638/08). לדברי המבקש, המבקשים פנו לבית המשפט העליון בבקשה לתיקון טעות חישוב, אשר אם תתקבל תגדיל את סכום הפיצוי בצורה ניכרת. בנוסף פנו המבקשים לבית המשפט בעתירה לקיים דיון נוסף בפסק הדין שניתן (או בבקשה למתן ארכה להגיש עתירה לדיון נוסף).

4. כספי הפיצויים אותם עתידים המבקשים לקבל אמורים לשמש לפירעון חלק מחובותיהם. בישיבה שהתקיימה לפניי ביום 19.12.12 הודיע המבקש, שגם אם הפיצוי אותו יקבלו המבקשים יוגדל בעקבות קבלת בקשתם לתיקון חישוב הפיצוי, הרי שהכספים שיתקבלו לא יוכלו לפרוע אלא את חובם של המבקשים לעורכי הדין שיצגו אותם בהליכים שהתקיימו בתובענה הכספית אותה הגישו המבקשים, ואת החוב, או חלק מהחוב, שיש למבקשים לאחד הנושים, בנק דיסקונט, אליו, לטענת המבקשים, נעשתה המחאת זכות ראשונה.

5. בתובענה אותה הגישו המבקשים בתיק העיקרי הם עותרים לכך, שבית המשפט ייקבע כי קבלת תביעתם נגד המדינה ונגד עיריית דימונה "משמעותה 'הכרה' רשמית ומשפטית חלוטה, מעשה בית דין, שיש בו אשם ואחריות המדינה ועיריית דימונה, לחובותיהם וכי משנפסק כאמור אין הם אחראים עוד כלפי נושיהם" (עמוד 4 לתובענה העיקרית). בצד התובענה העיקרית שהגישו המבקשים, הוגשה על ידם הבקשה המונחת לפניי, בה מבוקש כי בית המשפט ייתן צווים זמניים אשר יקפיאו את המצב הקיים עד לסיום הדיון בתובענה העיקרית.

6. תנאי ראשון ועיקרי למתן סעד זמני הוא, שעלה בידו של המבקש לשכנע כי יש בידו עילת תביעה ראויה נגד המשיב. אני סבור שלא עלה בידי המבקשים להוכיח עילת תביעה כזו, ועל כן דין בקשתם להידחות. טענת המבקשים היא, הלכה למעשה, כי אדם החייב כספים לנושיו יכול לפטור עצמו מחיוביו כלפי הנושים בכך שיפנה את הנושים לגורם שלטענת החייב הביא לכך שלא יוכל לפרוע את חובותיו לנושיו. דא עקא, שלא עלה בידם של המבקשים להניח בסיס משפטי לטענה זו, גם במצב דברים אשר לטענתם מתקיים במקרה שלפנינו, בו כבר יש, לטענת המבקשים, הכרה משפטית באשר לסיבות שגרמו לכך שהחייב - היינו המבקשים - אינו יכול לפרוע את חובותיו לנושיו.

7. דומה שגם המבקשים ערים לקושי המשפטי הניצב לפניהם. המבקשים, אשר בהליכים הקודמים זכו לייצוג משפטי, הגישו את התובענה העיקרית ואת הבקשה שלפניי בעצמם, שלא באמצעות עורך דין. לנוכח הקושי המשפטי לו, כך נראה, ערים המבקשים, הם הגדירו את התובענה אותה הגישו כתביעה "למתן סעד מן הצדק". המבקשים טוענים, שכאשר הדבר דרוש - בתי המשפט מוסמכים וצריכים לתת "סעד מן הצדק". המבקשים מפנים, בין היתר, לפסקי דין בהם ניתן "סעד מן הצדק". אלא שבחלק מפסקי הדין אליהם מפנים המבקשים (רע"א 4740/92 ברוך אדלר נ' שלום חן), ה"סעד מן הצדק" בו מדובר הוא מושג משפטי-טכני בהקשר של תביעות פינוי נגד דיירים מוגנים (סעיף 132 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972). פשיטא, שבתי המשפט מצווים לעשות צדק. ואולם הצדק צריך שייעשה במסגרת הדין, ולא בניגוד לו, או בהעדר עילה על פי דין.

8. בקשת המבקשים היא, שבית המשפט יקבע בפסק דינו כי המבקשים פטורים מכל חוב כלפי נושיהם, וכי כל החובות שיש למבקשים, כפי שהם, יומחו למדינה ולעיריית דימונה, אשר יצטרכו לפרוע לכל אחד מהנושים את חובות המבקשים כלפיהם. דומה, כי הנושים הרבים שיש למבקשים (כעשרים), ובכללם ספקים שסיפקו למבקשים סחורה ולא קיבלו את מלוא תמורתה, לא היו מתנגדים לכך, ובלבד שיקבלו את כספם. אלא שדומה, כי אפילו הייתה עומדת למבקשים עילה משפטית ראויה - וכאמור לא עלה בידי המבקשים לשכנע כי יש בידם עילה משפטית ראויה - עדיין יש לתת את הדעת לכך, שהנושים יהיו צפויים להתמודד עם טענות לא פשוטות שהמדינה ועיריית דימונה יכולות, לכאורה, להעלות. מכאן, שמתן פטור למבקשים ושחרורם מכל חוב ומחוייבות, לא בהכרח יביא את הנושים לסוף הדרך הארוכה בה הם כבר הולכים ופרעון החוב המגיע להם, אלא לתחילתה של דרך חדשה, שאין יודע את סופה.

9. לא למותר לציין, כי אלה מבין הנושים שהגיבו לבקשתם של המבקשים, בין בכתב ובין בעל-פה, התנגדו לבקשה. חלק מהנושים אף היפנו כלפי המבקשים דברים חריפים למדיי, שלא כאן המקום להביאם (ראו את תגובת משיבה 19).

10.  בתשובה אותה הגישה המדינה נטען, בין היתר, כי פסק הדין שניתן בבית המשפט העליון בחודש אוגוסט האחרון "סתם את הגולל על שאלת הפיצוי והחבות של המדינה והעירייה בנזקי המבקשים... כתוצאה מכך קם השתק עילה והמבקשים מנועים מהגשת תביעה חדשה שעילתה למעשה זהה לעילה שנידונה בהליכים המתוארים לעיל תוך התעלמות מופגנת מפסק הדין שניתן באותו עניין בדיוק" (סעיפים 7-8 לתשובת המדינה).

11.  עיון בפסקי הדין שניתנו בעניינם של המבקשים מעלה, כי המבקשים תבעו בתביעה שהגישו נגד המדינה ועיריית דימונה, בין היתר, פיצוי בגין "נזקים בגין אי פירעון הלוואות לבנקים, אי עמידה בהתחייבויות לספקים" (סעיף 55 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי). בית המשפט המחוזי פסק למבקשים בגין ראשי נזק אלה, וראשי נזק נוספים בגינם תבעו המבקשים פיצוי בסכום כולל של 10,000,000 ש"ח, פיצוי כולל בסכום של 500,000 ש"ח (סעיף 55(ג) וסעיף 61 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי). הן המדינה והן המבקשים ערערו על שיעור הפיצוי שקבע בית המשפט המחוזי, אלא ששני הערעורים נדחו (סעיפים 86-87 לפסק הדין של בית המשפט העליון). יוצא, אפוא, לכאורה בלבד, כי הטענה האמיתית של המבקשים היא נגד מיעוט הפיצוי שנפסק להם בתביעה אותה הגישו נגד מדינת ישראל ועיריית דימונה. הקושי הוא, שעניין זה כבר הוכרע, לכאורה.

12.  סוף דבר. מהטעמים עליהם עמדתי, הגעתי לכלל מסקנה שלא עלה בידם של המבקשים לשכנע כי יש בידם עילת תביעה ראויה. בנסיבות אלה, אני מחליט לדחות את בקשתם למתן סעדים זמניים. המבקשים ישלמו לכל אחד מהמשיבים שהתייצבו לדיון ו/או שהגישו תגובות בכתב, הוצאות משפט בסך 250 ש"ח לכל אחד. זאת בשים לב למצבם הכלכלי הנטען.

13.  המזכירות תשלח לצדדים העתק מהחלטתי.

ניתנה היום, כ"ד טבת תשע"ג , 6 בינואר 2013 , בהעדר הצדדים.